הפקולטה למדעי החברה מברכת את הדוקטורנטית אלונה לוסקי על הצגת מחקרה בכנס האנתרופולוגי העולמי בגואטמלה

הפקולטה למדעי החברה שמחה לברך את אלונה לוסקי, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, על הצגת מחקרה בכנס הבינלאומי של האיגוד האנתרופולוגי העולמי, שהתקיים בעיר אנטיגואה שבגואטמלה בין התאריכים 3–8 בנובמבר 2025.
הכנס, שנערך תחת הכותרת
"Unearthing Humanity: Critical and Urgent Epistemic Redefinitions in World Anthropologies",
קרא לחוקרות ולחוקרים מכל רחבי העולם לבחון מחדש כיצד אנתרופולוגיה חושפת ומעצבת את ההבנה האנושית בעידן של משברים גלובליים ותמורות חברתיות.

בכנס אלונה השתתפה בפאנל שנושאו:

"The Burden of Responsibility. Ethics, Power, and Practice in Care Settings” והציגה את מחקרה בהרצאה שכותרתה:
"Silence is Golden": “Governvocality” and “Response-ability” Behind the Scenes of Selective Mutism העוסקת בתפיסות חברתיות, רפואיות ותרבותיות כלפי 'שתיקות סלקטיביות' ומציעה הבחנות חדשות ומשמעותיות בנושא.

אלונה מבקשת להודות למנחת התיזה ולמנחה הדוקטורט שלה, המלווים את עבודתה המחקרית במקצועיות ובמסירות:
ד"ר דוד רייר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן
וד"ר לימור מעודד-דנון, הפקולטה למדעי הרפואה ע"ש עזריאלי, אוניברסיטת בר־אילן.
בנוסף, אלונה מבקשת להודות לד"ר שרי אלפי-ניסן מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה על ליווי משמעותי, מקצועי ומעצים בהכנת הפרזנטציה.

אלונה היא אנתרופולוגית של גוף, שפה, תרבות ומוגבלות. מחקרה עוסק בקהילה החירשת בישראל, בביטויי אקטיביזם ואפירמטיביזם של הקהילה, בשפת הסימנים כ"שפת גוף שקטה", ובבחינת ההון החושי הייחודי של הגוף החירש. עבודתה משלבת, בין היתר, רובד אוטואתנוגרפי הנובע מחוויות קול ושתיקה מילדות, המאפשר לה להאיר שאלות של ביטוי, זהות וחוויה גופנית מנקודת מבט אינטימית ומעמיקה.

להלן קטע מתוך תיאור המחקר, המשקף את הגישה המחקרית המעמיקה שבבסיס עבודתה:

בשיח הביו-רפואי, שתקנות סלקטיבית (Selective Mutism) מוגדרת ב-DSM ככשל לא רצוני לדבר בנסיבות ספציפיות למרות יכולת ווקאלית תקינה, ומתפרשת כביטוי של חרדה חברתית עוצמתית המייצרת פתולוגיה זמנית. הטיפול הביו-רפואי מתמקד בנטרול ה'חרדה' דרך התערבות פסיכו-קוגניטיבית ותרופתית במטרה להחזיר את הדיבור. מחקר זה חושף תמונה מורכבת ומלאת סתירות: עבודת שדה איכותנית שכללה ראיונות עם אילמים סלקטיביים, הורים לילדים שתקנים סלקטיביים ופרופסיות ביו-רפואיות חשפה, בין היתר, שההתערבות הטיפולית שנועדה לנטרל את השתיקה, דווקא העמיקה את ההיאלמות אצל חלקם ויצרה סובייקטים סגורים ומבודדים יותר. לעומת זאת, שתקנים סלקטיביים שלא אובחנו ולא עברו התערבות רפואית המשיכו להפעיל את השתיקה עד לבגרות, מה שתרם ל-well being הסובייקטיבי שלהם ברמה האישית והחברתית.

מבין טענות המחקר המרכזיות: טענה אחת, ההתערבות הביו-רפואית שנועדה לנטרל את ההיאלמות הזמנית דווקא קיבעה אותה ולעיתים הפכה אותה לסוג של 'נכות'. טענה שניה, בניגוד לתחזיות הביו-רפואיות, שתקנים סלקטיביים שלא התערבו רפואית בשתיקותיהם הרוויחו מכך – השתיקות הסלקטיביות תגמלו אותם אישית וחברתית. המחקר מציג את הגישה הרפואית כלפי שתקנות סלקטיבית כדוגמה המייצגת יחס רחב יותר כלפי שתיקה בקרב סוכני חברות בחברה המערבית – משפחות, אנשי חינוך וטיפול. כל הסוכנים הללו חוברים יחדיו ופועלים מול השתקנים הסלקטיביים עם אותם אינטרסים ולעבר אותם יעדים, היעד המרכזי הוא 'שבירת השתיקה'.

דרך עבודת השדה נחשפות ההשלכות האפשריות לתפיסת שתקנות כ'חולי' ולהתערבויות חיצוניות בדרכי הבעה ובנטיות גופניות-קוגניטיביות של אנשים, ומתגלים תרחישים שעשויים להיווצר כשמנסים 'לשבור שתיקות'. החידוש והתרומה של המחקר הם בחינה ביקורתית של הסיסמה האוניברסלית 'לתת קול' והאידאל המכונן בחברה המערבית להשמיע את קולם של החלשים – סיסמה שגוררת אחריה פטיש ל'דיבור' ופחד מפני 'שתקנות'. המחקר מראה שגישה זו צריכה להיבחן ברמת השטח ולהיות מעוגנת בסובייקטים, בצרכיהם האינדיבידואליים ובקוסמוס התרבותי-פרטיקולרי שלהם.

בהשראת פוקו (1988) המחקר מציג המשגה ייחודית של אלונה - 'ממשל-קוליות' (Governvocality), בכוונה לתהליך חברתי הפועל דרך נורמות חברתיות קפדניות ואידיאלים של קול ותקשורת, שיכולים לייצר אילמות כאשר הם מצטלבים עם הקשרים פרטיקולריים לסוגיהם. ההמשגה Governvocality משקפת צורה של כוח משמעתי שכופה דרישות ומעצב התנהגות תקשורתית, ומעלה שאלות של אחריות אתית באופן שבו סוכני סוציאליזציה מגיבים לשתיקה.

שאלות מהותיות שהמחקר מציף: האם שתיקה היא אכן סימפטום של מחלה? כיצד ניתן להבין שתיקה הן כפרקטיקה כפויה של ויסות קולי והן כפרקטיקה מודעת ואסטרטגית של טיפול עצמי, ואילו אחריויות עולות מהמסגורים השונים הללו? באילו דרכים הפרספקטיבה של אחריות responsibility ויכולת-תגובה response-ability על פי דונה האראווי (Haraway, 2012) יכולים לשמש להבנת התנהגויות קוליות ושתקניות, במיוחד כאשר הן חורגות מהציפיות הנורמטיביות?, מה בין השתקה כביטוי להתנהגות של 'משטור קולי', כפויה פוגענית ומחלישה לבין שתיקה מוגפנת, כביטוי לשימוש בטכניקת גוף מודעת פונקציונלית, אסטרטגית ומיטיבה? מהם תסריטי המפתח והערך של שתיקה, 'שקט' ו'קול'? האם הם אוניברסליים או פרטיקולריים? מתי נכון להכיל ולקבל בהבנה שתקנות של ילדים בפרט ואנשים בכלל ומתי היא צריכה לעורר דריכות ודאגה? איך נכון להשתמש במצפן ה-well being כשמדובר בהתנהגויות 'קול' ו'שתיקה' ודרכי הבעה של אנשים? איך נכון להשתמש במצפן ה-well being כלפי התנהגויות שנחשבות 'חריגות' מהנורמטיבי? איזה 'כוח' ההורות נותנת להורים? האם יש התנהלות הורית שהיא 'הכרחית'? 'לגיטימית'? מהם הפרמטרים לכך? האם קיים דיאלוג עם הילדים? מתי הילדים מקבלים איזושהי אוטונומיה על ה-well being שלהם?

המסגרות התיאורטיות דרכן המשיגה אלונה את הממצאים כוללות סוציולוגיה רפואית, אנתרופולוגיה רפואית ואתנו-פסיכיאטרית, פסיכולוגיה חברתית ומיקרו-סוציולוגיה. אלה מאפשרות התבוננות מעוגנת אינדיבידואלים ובחוויות המארגנות שלהם. בחיבור לביירון גוד, ארתור קליינמן, קתרין לוץ, מישל רוזלדו שרואים את הצורך בהרחבת הפרדיגמה הרפואית מעבר למודל הביולוגי הצר לכיוון שמכיל גם היבטים תרבותיים, חברתיים ונרטיביים של החולי, ובחיבור לגישה הפנומנולוגית של כץ שמבקש להסביר תופעות גופניות, התרחשויות והתנהגויות דרך השפה, הניסוחים, ההתנסויות והמשמעויות שמבטאים האינדיבידואלים, מחקר זה מבקש לפתוח שיח אלטרנטיבי לשיח הביו-רפואי האוניברסלי-אובייקטיבי בהתייחסותו למופעים של שתיקות סלקטיביות ולאפשר מבט אחר כלפי אינדיבידואלים שהם שתקנים סלקטיביים. תוך הרחבת מושג האחריות ויכולת-התגובה (response-ability) של דונה הראוויי (2012), המחקר מראה כיצד שתיקה, רחוק מלהיות פתולוגיה, יכולה להיתפס כ'הון': תגובה יצירתית, חתרנית ובעלת סוכנות המאתגרת ציפיות תקשורתיות דומיננטיות וממסגרת מחדש את אתיקת הטיפול.

הפקולטה למדעי החברה מברכת את אלונה על מחקר מעמיק, רגיש ומחדש, הפותח דיון חשוב על יחסי קול, שתיקה, טיפול וחברה. אנו גאים בהישגיה ומאחלים לה הצלחה רבה בהמשך דרכה האקדמית.